דיני משפחה וירושה

בישראל, דיני הירושה נכללים בדיני המשפחה. דיני הירושה עוסקים בליבת היחסים בין בני משפחה, ביצרים, בכעסים ובקנאה. כמו כן, סכסוכי ירושה מתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, שהוא בעל הסמכות הבלעדית לעסוק בתביעות בתחום המשפחה (למעט בתביעות לגירושין, כאשר אז הסמכות שמורה לבתי הדין הדתיים). במאמר זה נעסוק בדיני הירושה: נסביר מה הדין בישראל לגבי ירושות וצוואות, מה חשוב לדעת בנושא, וכן מהי החשיבות של קבלת ייעוץ משפטי מדויק. נעיר כי מטרת המאמר היא להעניק לכם הקוראים מידע איכותי, אך המאמר לא נועד להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי. 

עיקרים בדיני הירושה בישראל:

החוק המסדיר את כל דיני הירושה בישראל, הוא חוק הירושה, התשכ"ה–1965 (להלן: "חוק הירושה"). חוק הירושה קובע את כל ההוראות הרלוונטיות הנוגעות לירושה. הוא קובע מי רשאי להוריש, כיצד ניתן להוריש, מי רשאי לרשת, מה תפקידו של מנהל עיזבון, מה הדין לגבי צוואה וכיצד ניתן לערוך צוואה תקינה. כמו כן, חוק הירושה מסדיר את הסמכויות של בית המשפט לענייני משפחה, ואת הפרוצדורה לשם מימוש צוואה או ירושה שלא נערכה לגביה צוואה. חוק הירושה גם מסדיר את סמכותו של רשם הירושה, אשר מוסמך לבצע רישום צוואות וירושות ויישומן ומהווה בלם ופיקוח בעת הצורך. 

הוראות בסיסיות בדיני משפחה וירושה:

חוק הירושה, בחלקו הראשון, כולל מספר הוראות יסוד בסיסיות. כבר בסעיף 1 לחוק הירושה, נקבע כי בעת מותו של אדם, עיזבונו עובר ליורשיו. עיזבון הוא למעשה מסת הרכוש של אדם שנפטר, כמו למשל – דירת המגורים שלו, רהיטיו, חפציו, רכבו וכיו"ב. כמו כן, סעיף 2 לחוק הירושה קובע כי ירושה תיעשה או לפי צוואה או לפי דין (כלומר, בהיעדרה של צוואה). 

סעיף 3 לחוק הירושה עוסק בשאלת הכשרות לרשת אדם. כל אדם רשאי לרשת אדם אחר, ובלבד שהיה בחיים בעת מות המוריש (למשל – בנו או בתו של אדם שטרם נולדו בעת מותו, לא יכולים לרשת אותו). כמו כן, סעיף 5 לחוק הירושה עוסק בשאלה של פסלות לרשת אדם. למעשה, ישנם מספר מקרים שבהם המחוקק קובע בפירוש, שלא ניתן יהיה לרשת אדם. למשל – אם אדם הורשע בכך שניסה לגרום למותו של אדם כדי ליהנות מהירושה שלו, הוא לא יהיה זכאי לרשת אותו. גם אדם שהורשע בכך שהעלים או זייף צוואה של המוריש, לא יהיה זכאי לרשת אותו. אגב, חוק הירושה קובע כי אם אדם הורשע בכך שניסה לגרום למות המוריש, אך המוריש מחל לו על מעשהו וערך צוואה לטובתו, הרי שאז אותו אדם שוב כשיר לרשת (כך לפי סעיף 5'ב' לחוק הירושה). 

ההבדל בין צוואה לירושה:

כאמור, חלוקת עיזבון תיעשה או באמצעות צוואה, או לפי דין. סעיף 10 לחוק הירושה קובע מהי צוואה לפי דין. למעשה, צוואה לפי דין היא צוואת ברירת מחדל. כך, חוק הירושה קובע כי אם אדם נפטר ולא הותיר אחריו צוואה, הרי שיורשיו יהיו רק ילדיו ובן או בת זוגו בחייו, בחלקים שווים (עם הוראות כיצד לנהוג בבן או בבת הזוג עד מותם). במידה ואדם לא הותיר אחריו ילדים או בן או בת זוג, הרי שאז עיזבונו מועבר לאחיו או להוריו, בהתאם לקרבה. למעשה, ירושה לפי דין היא ברירת המחדל החוקית. אדם שלא מותיר צוואה, מותיר אותה אוטומטית לבני משפחתו בדרגה ראשונה.

צוואה, מלשון ציווי, היא הוראה כיצד יש לנהוג. צוואה לפי חוק הירושה יכולה להיערך בכתב, או באמצעות עדים (כלומר – להיערך בכתב אבל עם תוספת חתימה של שני עדים). אלו שתי הצוואות השכיחות ביותר. לצד זאת, צוואה יכולה להיערך בפני רשות, דהיינו בהפקדה לרשם הירושה או בהקראה לפרוטוקול. כמו כן, צוואה יכולה להיערך בעל פה בנסיבות מיוחדות: אם אדם נמצא על ערש דווי ומסר את צוואתו לשני עדים, שרשמו זיכרון דברים וסרו להגיש את זיכרון הדברים לרשם הירושה. 

לסיכום:

דיני הירושה והצוואה הם עניין מורכב וצריך לדעת כיצד להתנהל לפני וגם אחרי. קיים עולם שלם של התנגדויות לצוואה וירושה, שזהו נושא שלא עסקנו בו כלל במאמר. המסקנה הברורה היא שחשוב להתייעץ עם עורך דין בעל ידע וניסיון.